פסק-דין בתיק ת"א 21341-12-09

1. תביעה לסילוק יד וצו הריסה. תחילה הוגשה התביעה לביהמ"ש המחוזי לאור סעד ההריסה המבוקש, אולם הוגשה בקשה לסילוק על הסף  מטעמי סמכות עניינית. בהחלטה מיום 25.4.10 נקבע שבמקרה זה ראוי לילך באפשרות שהותוותה בהלכת וולפינגר (רע"א 3189/06) ולראות בצו ההריסה המבוקש במקרה זה כטפל לסעד הפינוי והשבת המקרקעין לקדמותם. לפיכך הועבר התיק לבית משפט זה, וממילא קמה סמכות עניינית  שמכוח העברה ביחס לסעדים כולם.

אקדים ואציין שמצאתי כי דין התביעה להתקבל.

רקע וטענות הצדדים

2. התובע (להלן " המסדר")  הנו מסדר דתי של נזירות שמרכזו ברומא והבעלים של חלקה 187 בגוש 10811 שברח' עבאס בחיפה.  הנתבעים הם בעלי דירה בשטח 28.65 מ"ר הבנויה בחלקה 186 הסמוכה,   בגבול שבין החלקות.

3. התביעה מפרטת כי בין החלקות היתה גדר אבן שהיתה שייכת למסדר ובשנת 1987 ביקשו הנתבעים מן התובע לתת להם רשות להקים בחלקה 187 קיר בידוד לאורך דירתם על מנת למנוע חדירת רטיבות לדירה. הרשות ניתנה אך הנתבעים פעלו בניגוד לרשות והרסו אותה גדר אבן לאורך 12 מטר, תפסו 15 מ"ר בחלקת התובע, חלקה 187, וספחו השטח האמור לדירתם, תוך הקמת קיר תומך בתוך חלקה 187 במרחק 2 מטר מקו גדר אבן שהרסו, וכן גג מעל אותו קיר תומך.

4. אין חולק שהמסדר הגיש תביעה נגד הנתבעים לסילוק יד, הריסת אותו חלק של המבנה שהוקם ובניית הגדר מחדש. התביעה הוגשה לבית משפט זה, ומספרה 7674/88. בגדרה של התביעה הגיעו הצדדים והגישו הסכם פשרה חתום על ידם , שקיבל תוקף של פסק דין ביום 12.6.89 .  להלן עיקרי ההסכם  הנוגעים לענייננו (יש חשיבות גם להצהרות הצדדים תחת סעיפי ה"הואיל" ביחס לעובדות, שכן בגדרו של אותו הסכם הודו למעשה הנתבעים בעובדות הרקע שנזכרו בסע' 2-3 של פסק דין זה).

א. הנתבעים (שכונו ביחד ולחוד בהסכם בשם "עג'יני") ביקשו מן המסדר ב 1987 רשות להקים בחלקה 187 קיר בידוד לאורך דירת עג'יני כדי למנוע חדירת רטיבות.

ב. עג'יני חרג מן הרשות בכך שהרס את גדר האבן השייכת למסדר, לאורך 12 מטר, תפס שטח קרקע של 15 מ"ר מחלקה 187  וסיפח אותו לדירתו, ובנה קיר תומך בתוך חלקה  187 במרחק 2 מטר ממקום הגדר שנהרסה ובנה מעליו גג. שטח זה כונה בהסכם "השטח שנתפס" וצורפה גם סקיצה להמחשתו.

ג. המסדר מעניק לעג'יני רשות להחזיק בשטח שנתפס, כבר רשות. לעג'יני לא תהיינה כל זכויות של מחזיק, דייר , חוכר, או זכות אחרת לגבי אותו שטח שנתפס, שישאר בבעלות המסדר. ועג'יני מצהיר שאין לו כל זכות לגבי חלקה 187 כולה, והסכם זה לא יתפרש כמתן זכות במקרקעין לעג'יני.

ד. הרשיון שניתן לעג'יני הנו בלא תמורה, ועג'יני מאשר שלא שילם ולא ישלם למסדר כל תשלום, תמורה, דמי שימוש וכל תשלום אחר עבור הרשות שניתנה לו על פי הסכם זה. הרשיון שניתן לעג'יני הנו אישי ולא ניתן להעברה מכירה או מסירה.

ה. הרישיון ניתן לתקופה של 20 שנה מיום 1.10.87 ועד 30.9.07, אולם המסדר יהא רשאי לבטל את ההסכם ואת הרישיון במקרים שפורטו ואינם נוגעים לענייננו. בתום תקופת הרישיון , עם ביטול ההסכם מתחייב עג'יני לסלק ידו מן השטח שנתפס ולהשיבו למסדר כאשר הוא פנוי וחופשי מכל אדם או חפץ וכן מתחייב הוא להשיב המצב לקדמותו. לשם כך הוא מתחייב להרוס את קיר הבטון והגג שהוא הקים בחלקה 187 , לבנות מחדש את הגדר של המסדר ולכסות את החלל שיווצר בעפר ולבצע כל עבודה אחרת שתידרש על מנת להחזיר המצב לקדמותו.

אם עג'יני לא יבצע העבודות הנ"ל ו/או לא יסלק ידו מהשטח שנתפס, יהא המסדר רשאי לתפוס את השטח שנתפס ולבצע על חשבון עג'יני את כל העבודות הנ"ל בלי לפגוע בזכות המסדר לתבוע מעג'יני פיצויים עבור הנזקים שנגרמו למסדר.

5. עד כאן תוכנו של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בתום תקופת הרישיון ב 30.9.07 לא קיימו הנתבעים חלקם . התביעה כאן הנה אפוא לסילוק ידם של הנתבעים מכל חלק שבחלקה 187, תוך הריסת אותו קיר תומך והגג שהקימו בשטח החלקה, ולבנות על חשבונם את הגדר שהרסו בלא רשות. הכל כפי התחייבויותיהם שבהסכם.

6. בכתב ההגנה נקטו הנתבעים בקו של הכחשה גורפת לרבות של היות התובע בעלים של חלקה 187. אלא שבהמשך לא חזרו עוד על הכחשות גורפות אלה, ואף חזרו בהם בקדם המשפט מן הטענה שהתובע אינו גוף הכשר לתבוע או להיתבע. הגרסה העובדתית שהציבו בכתב ההגנה היא זו: 

א.      מן הגדר שהיתה צמודה לקיר דירתם חדרה רטיבות. הנתבעים דרשו מן התובע למנוע אותה חדירת אותה רטיבות מחלקתם (שמקורה בטופוגרפית השטח) ולתקן נזקים שנגרמו לדירה, וכן לבצע עבודות כדי למנוע יציבות המבנה. המסדר טען שאין ביכולתו לבצע העבודות בשל חוסר בכספים. הוסכם שהנתבעים יבצעו אותן.

ב.       כל פעולתם של הנתבעים , כולל החדירה לחלקה 187 על דרך הריסת הגדר, הקמת קיר תומך ובנית גג מעליו - היתה בהסכמה שניתנה מצד גורמי המסדר. אלא שמדובר היה על הסכמות שבעל פה.

ג.        הנתבעים אינם מתכחשים להסכם הפשרה (ולאשורה לא באה כל טענה ביחס לתוקפו,  ובהתאם גם לא ביחס לפסק הדין שנתן לו תוקף - הערה שלי י.פ). אלא מה, בניגוד לאמור ולכתוב בהסכם טענתם היא שהרשות לא הוגבלה ל 20 שנה. ההסכמה שבין הצדדים לאשורה היתה שמדובר אכן ביחס של בר רשות לתקופה של 20 שנה, כאשר התקופה מתחדשת אוטומטית בכל פעם והנה בתוקף - כל עוד מחזיקים הנתבעים בדירת המגורים ולא מכרו אותה.

ד.       להסכם הפשרה שהוגש ואושר הגיעו הצדדים  בתיווכו של הכומר סלים סוסאן, ראש העדה הנוצרית מארונית עליה נמנו הנתבעים, ומי שהועסק בהוראה בבית הספר לנזירות בנצרת. אותה הסכמה היתה כאמור כי הרשות אינה מוגבלת בזמן ותימשך כל עוד יוסיפו הנתבעים להיות בעלי הדירה.

ה.      הנתבעים טוענים אפוא להסכמה  חיצונית להסכם שלא זו בלבד שמוסיפה עליו אלא מנוגדת במובהק לתוכנו, שכן בהסכם נזכר כאמור במפורש שהרישיון מוגבל ל 20 שנה ועם פקיעתו מתחייבים הנתבעים להשיב המצב לקדמותו ולהרוס כל שבנו בחדירה לחלקה 187. מדוע אפוא נרשם מה שנרשם באותו הסכם עליו חתמו הנתבעים?: טענתם הנה שכפי שנמסר להם ע"י המתווך הכומר סוסאן ועל פי נהלי המסדר, אין הנזירה העומדת בראש המסדר כאן מוסמכת לתן רשות מעבר ל 20 שנה. לתקופה ארוכה יותר שברצף זקוקה היא לאישור נשיאות המסדר ברומא. לכן הוסכם שתקופת הרשות תתחדש בכל פעם אוטומטית, כל עוד הנתבעים הנה בעלי דירת המגורים ולא מכרו אותה. לראייה בתום 20 השנה,